הפרעות אכילה כשפה סודית לביטוי מעשים שלא יתוארו

"זה כמו להמציא מילים חדשות שהגוף שלך מקיים אותן"

 

ד"ר ענת גור

 

 

כמטפלת מומחית בנשים שעברו פגיעות מיניות בילדות תמיד חשבתי שהפרעות אכילה הן חלק בלתי נפרד מהנזקים האנוּשים שמחוללות פגיעות מיניות בילדות, אולם התחום של הפרעות-אכילה איחר מאוד להכיר בקשר הזה. רק בשנים האחרונות החלה להתעורר בקרב המומחים לטיפול בהפרעות אכילה המודעות לקשר שבין פגיעות מיניות בילדות להפרעות אכילה, והתגבשה ההכרה בצורך להתאים את דרכי הטיפול המקובלות בהפרעות אכילה לנשים ולנערות שעברו פגיעות מיניות בילדותן.

הפרעות האכילה הינן מחלה נשית ורוב הסובלות מהן הן נערות בגיל ההתבגרות ונשים צעירות. בשנים האחרונות עולה שכיחותן של מחלות אלה והן מגיעות למימדים מגפתיים. הפרעות אכילה מאפיינות בעיקר נערות בגיל ההתבגרות ונשים צעירות, בתקופות מכריעות מבחינה התפתחותית, והן קשורות בתחלואה רבה באחוזי תמותה גבוהים. הפרעות האכילה של היום הן חוליה בשרשרת ארוכה של נשים ונערות שהשתמשו, לאורך ההיסטוריה, בשליטה על התיאבון, באוכל ובגוף כמוקד לשפה סימבולית.

במחקר שערכתי ראיינתי 23 נשים שעברו פגיעות מיניות בילדותן ושסבלו מהפרעות אכילה שונות.  הענקת מקום מרכזי לקולן של הנשים הסובלות מהפרעות אכילה אפשרה לחשוף את תפיסתן לגבי מצבי המצוקה שלהם, ולסייע בגיבוש דרכי עזרה מתאימות ואפשריות עבורן.

 

מניתוח הנרטיבים של הנשים בראיונות עולה כי לתפיסתן קיים קשר ישיר וברור בין הפרעות האכילה השונות, ובין הפגיעות המיניות בילדותן. כשהן נשאלו אם לדעתן קיים קשר בין הדברים, ענו רוב המרואיינות: "ברור שיש קשר, יש מישהו שמפקפק בכך בכלל ?"

מן הנרטיבים של המרואיינות עולה כי הפרעות האכילה הינן הדרכים השונות בהן בחרו על מנת לבטא, להתמודד עם, ולהפעיל מחדש ((re-enact, את הדרמה של ההתעללות המינית שעברו בילדותן.טראומה של פגיעות מיניות בילדות היא מעצם טבעה סוד נורא שלא ניתן לבטאו במילים (unspeakable), או שאינה נגישה לזיכרון והיא נותרת חסרת מילים וחסרת קול. פעמים רבות, הטראומה מלווה בניתוקים (הפרעות דיסוציאציה) משמעותיים. פגיעה מינית מתבצעת בגוף הקורבן, ולכן גם כשהטראומה נותרת חסרת מילים, היא מקודדת בגוף, ומוצאת את ביטוייה בהפרעות סומאטיות רבות. התעללות מינית בילדים היא אירוע נורא שנמצא מחוץ לטווח המילים הן משום הגילאים הצעירים בהם מתבצעות הפגיעות, גילאים בהם הילדה הנפגעת עדיין אינה יכולה להבין ולהמשיג את משמעות המעשים המיניים שנעשים בה, ומשום שברוב המקרים המתעלל הוא אדם קרוב ואהוב על הילדה, והיא אינה יכולה להחזיק את הקיטוב שבין האיש המתעלל לאיש האהוב. לכן היא מתפרקת, מתפצלת, שוכחת, נאלמת, ובכל המקרים אין לה יכולת לבטא במילים חוויה דיס-אינטגרטיבית זו. בהיעדר המילים תופסים את מקומן הסימפטומים. הסימפטומים של הפרעות האכילה מבטאים באופן מושלם את הדרמה של הפגיעה בגוף, את הדרמה של הכחדת הנשיות שהכזיבה, את הדרמה של טיהור הגוף והנפש מהגועל שדבק בהם, את הדרמה של הניסיון הנואש להשבת השליטה על הגוף שנפלש, נוצל והפך לחפץ, את הדרמה של הענשת הגוף ש(נ)בגד וחוּלל, את הדרמה של הרצון לשכוח את מעשי הזוועה, ואת הדרמה של הרצון לריפוי עצמי.

להלן שתי דוגמאות שעלו מהממצאים לעניין הבנת הקשר שבין הפגיעות המיניות בילדות והפרעות אכילה: הפרעות האכילה כשפה לביטוי סודות שלא יתוארו, והפרעות אכילה כאשליה נואשת להשגת שליטה כצורך לתיקון חוסר האונים הנורא של הפגיעה המינית.

 

הפרעות אכילה כשפה לביטוי סודות שלא יתוארו (unspeakable)

 

מתוך הראיונות עלה כי הפרעת האכילה שימשה, פעמים רבות, כשפה סודית לביטוי סודות שלא יתוארו, סודות שהנפגעת לעיתים שומרת גם מפני עצמה באמצעות מנגנוני ניתוק מגוונים. מכאן שהאפשרות לביטוי מילולי וברור לקשר שבין התופעות הוא פונקציה של עבודה טיפולית שבה הנפגעת מאפשרת לעצמה להיזכר ולהמשיג את הפגיעה המינית שעברה, ואת ההשפעה שהייתה לפגיעה זו על חייה.  בהיעדר שפה לתיאור ולהמשגת המצוקה הפוסט-טראומטית של הפגיעה המינית בילדות, מצאה מצוקה זו את ביטויה באמצעות הפרעות האכילה השונות. כפי שאמרה אחת הנשים: "זה כמו להמציא מלים חדשות שהגוף שלך מקיים אותן". התעללות מינית בילדות היא מציאות שמטבע מהותה אינה יכולה להיות מקודדת במילים. הן עקב הנוראיוּת של האירוע, והן עקב הגילאים הצעירים של הילדה-הקורבן שנמצאת, לעיתים, בגילאים שהם טרום-וורבליים, או מוקדמים מכדי להבין את המעשים המיניים שמתבצעים בגופה. ההתנסות הטראומטית נשארת איפה un-symbolized, והביטוי היחיד שהבוגרת השורדת יכולה לתת לטראומה הוא רק באמצעות סימפטומים. כאן נכנסות לתמונה הפרעות האכילה כשפה סודית שמבטאת את מה שלא ניתן לבטא במילים, והן מבטאות באמצעות הסימפטומים השונים של הרעבה עצמית, אכילה כפייתית והקאות, את מה שאירע לגוף ולנפש. באמצעות הפרעות האכילה השונות מבטאת השורדת הבוגרת את הדרמה של ההתעללות, פעמים רבות מבלי שהיא עצמה מודעת לכך, ובחלק מהמקרים בלי שתזכור כלל את מה שקרה.

ליליאנה, שסובלת מבולימיה, היטיבה לתאר כיצד הפרעת האכילה היא בבחינת יצירת שפה חדשה לביטוי מעשים שלא יתוארו במילים באמצעות הגוף:

 

"זה כמו להמציא מילים חדשות שאף אחד, שאת לא שמעת אותן בחיים שלך. את לא מבינה אותן, את... הגוף שלך מקיים אותן"

 

גם שירלי תיארה כיצד הפרעת האכילה הופכת להיות השפה באמצעותה ניתן "לדבר את הפגיעה בקולות אחרים":

 

אני חושבת שזה מעניין לבדוק, שאני מניחה שרוב ההפרעות אכילה זה ילדות שעברו תקיפה בילדות. יש משהו גם באלמנט המרחק מהפגיעה, ובהשתקה שקורית... הצורך בדבר הזה  כדי לדבר את הפגיעה בקולות אחרים.

 

קורנית תיארה את הפרעת האכילה כמשהו שבד בבד מסתיר את הבעיה, אך גם נותן "גג מסוים" לנוראיות של הפגיעה בגוף ובאינטימיות:

 

אני חושבת ש... שהפרעת אכילה באה מפגיעה מינית. פוגעים בדבר הכי יקר של הבן אדם. בגוף שלו. ב... אינטימיות שלו. בכול הדברים האלה. והפרעת... הפרעת אכילה זה משהו שנורא מכסה על הבעיה, נותן לה גג מסוים.

 

הפרעת האכילה הפכה להיות הדרך להתמודד עם "קשר השתיקה" והיא הצעקה והביטוי שמשהו לא בסדר קרה:

 

אני חושבת שקשר השתיקה היה כל כך חזק, שכאילו ההפרעות אכילה בשבילי הייתה באמת איזושהי דרך לצעוק את זה. כולם בהתחלה חשבו שאני עושה את זה, כולל ההורים שלי בהתחלה, חשבו שאני עושה את זה בשביל תשומת לב ...

אני חושבת שהייתי צריכה את הסימפטום הזה לא רק לסביבה, גם לסביבה, אבל הייתי צריכה אותו גם בשבילי. בתוך כל השתיקה הזאת, היא השתיקה גם אצלי כל מה שכבר היה שם שלפיו והייתי צריכה דרך אחרת כדילבטא את מה שקרה.

 

 

הפרעות האכילה כאילוזיה של השבת השליטה כתיקון לחוסר האונים של הפגיעה  המינית

 

            אובדן השליטה על הגוף ועל העצמי הם מרכזיים מאוד בטראומה של פגיעה מינית בילדות. חוסר האונים הקיצוני שחווה הילדה בזמן הפגיעה מביא אותה פעמים רבות להימנע מכול חוויה שמהווה טריגר לתחושות של חוסר אונים וחוסר שליטה. הצורך הנואש בשליטה בא לידי ביטוי בהפרעת האכילה, שהופכת להיות ביטוי אשלייתי של החזרת השליטה על הגוף.

 

            טופז תיארה את חווית השליטה על הגוף באמצעות הבולימיה לאחר שהגוף היה כלי בידיים של אחרים:

 

אה.. קודם כל כי מבחינתי זה שליטה, סוג שליטה, אני לוקחת שליטה על הגוף הזה. אף אחד... כי עד אותו רגע, כולם עושים בו מה שרוצים, אבא שלי הרביץ, דוד שלי נגע, כל אחד עשה מה שבא לו. ופה אני אמרתי, "עכשיו ייכנס אוכל, עכשיו ייצא אוכל, אני אחליט מה ייכנס, מה ייצא, מתי ייצא, מתי ייכנס". סוג של שליטה. למרות ששוב, אני יודעת שזה לא שליטה, אבל.. זה, באותו רגע זה מבחינתי היה.

 

שהם דיברה על הצורך בהחזרת תחושת השליטה על הגוף כדבר המרכזי שמקשר בין הפגיעות המיניות להפרעות האכילה:

 

אני חושבת. אני חושבת ש... שזה סוג של... הרי בהפרעת אכילה את מרגישה שאת שולטת על הגוף שלך. זאת אומרת אני מכניסה מה שאני רוצה, ואני מוציאה מה שאני רוצה, ואני עושה מה שאני רוצה ו.. לגמרי הרגשה של שליטה. ואני חושבת שאם את שמה את זה כנגד תקיפה מינית בעצם, התעללות מינית, אז אין לך שם שליטה, את ממש חסרת שליטה לחלוטין, ובהפרעות אכילה את יכולה להחזיר לעצמך את השליטה באיזשהו מקום, אז אני חושבת שאפשר להגיד שיש קשר מאוד גדול ביניהם.

 

שהם תיארה כיצד היה לה צורך נואש שלא לתת לאף אחד להחליט "מה נכנס לגוף שלה" למרות שבתקופה זו לא זכרה את הפגיעה המינית:

 

אני לא ידעתי, אני לא ידעתי כלום. זאת אומרת אני לא ידעתי למה, אני רק ידעתי שאני מרגישה שזה הגוף שלי, ואני יעשה בו מה שאני רוצה, וזה גם היה כש... הרבה פעמים אמרתי לחברות שלי כשהן שאלו אותי למה אני לא אוכלת, או למה אני הולכת לשירותים כל פעם אחרי שאני אוכלת, כאילו אף אחד לא חשב על זה אז בזמנו, אז אמרתי להם: "ככה, זאת אומרת כאילו, אני לא רוצה לאכול עכשיו, לא בא לי, זה הגוף שלי, מה, תגידו לי מה לעשות?" זה הרבה פעמים היה ככה, סביב הנושא של באמת.. אני מחליטה מה אני מכניסה לגוף שלי ולא אף אחד אחר.

 

לסיכום, תיאורים אלה ואחרים, של נשים שחוו טראומות מיניות בילדותן, מעידים באופן ברור על כך שהפרעות אכילה הן חלק מקשת הסימפטומים הקשים שהם תוצאה של טראומות מיניות בילדות. להבנה זאת יש השלכות משמעותיות בעניין הצורך להתאים את דרכי הטיפול המקובלות בהפרעות האכילה, לטיפול שהוא  מותאם, במקרים הרלוונטיים, לנפגעות טראומות מיניות בילדות.