על הסרט פרינססה - סירטה של הבימאית השבדית תרזה פאביק
פסטיבל סרטי נשים ברחובות, ספטמבר 2010
ענת גור
הבמאית השוודית תרזה פאביק מתמודדת בסרטה פרינססה עם החלום הקדום של "רוב הבנות, ולעתים גם של בנים מסוימים, להפוך לנסיכה". בכך היא ממשיכה שרשרת ארוכה ועתיקת יומין של אגדות עם ואגדות ילדים שמתמודדות עם נושא זה. אך בניגוד לאגדות הילדים הקלאסיות שמבנות את הציפיות החברתיות הצרות והמגבילות כלפי נשים, סרטה של פאביק דן בנושא הנסיכה מנקודת מבט שונה, חתרנית ומרעננת. בסרט שזורים סיפוריהן של שתי נשים, ששתיהן, כל אחת בדרכה, מתמרדת, משלמת מחיר, ומתמודדת באופן חתרני עם הציפיות החברתיות הצרות מנשים.
הסרט נפתח בחתונה, ההגשמה המודרנית של פנטזיית הנסיכה. אריקה, צלמת סרטי תעודה, מצלמת חתונות כמקור פרנסה, בהיעדר עבודת צילום אמנותית המתאימה לכישוריה. בחתונה היא פוגשת את מיה, נערה גדולת גוף ומלאת חיוּת החולמת להיות שחקנית. המפגש בין השתיים מוליד שיתוף פעולה שבו הבמאית מצלמת את מיה כפרויקט תיעודי. הסרט עוקב אחר שתי הנשים, שלמרות השונוּת ביניהן קיים קו של דמיון שמקשר ביניהן. שתיהן מתמודדות עם ההגבלות האופייניות לחברה גברית, ושתיהן מסרבות, או שלא יכולות, להשתלב בתכתיבים המסורתיים של הגשמה עצמית באמצעות כניעה ונישואין. מיה, הנערה השמנה, עתידה לגלות במהרה את יחס החברה לנשים שמנות, יחס של ביזוי, לעג ודחייה. אריקה, הבמאית שמנסה לפלס דרך ייחודית ויצירתית בעולם תעשיית הסרטים, מגלה את היחס הסקסיסטי לנשים, ונאבקת בתכתיבים להציג נשים כאובייקט מיני, או לחלופין כאובייקט ללעג אם אינן נראות בהתאם למודלים של הרזון והיופי המקובלים.
מיה היא נערה שמנה. המפיקים שאריקה מחזרת על פתחיהם על מנת לקבל מימון לסרט תיעודי על מיה מציעים לה הרבה כסף תמורת הפיכת מיה לאובייקט לצחוק, בוז ולעג. הכישרון היחיד שהם מוצאים בנערה המיוחדת הוא שימוש בה בקומדיות ששמות ללעג את מראה החיצוני. הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית סוזי אורבך, מומחית להפרעות אכילה, הגדירה שומן כסוגיה פמיניסטית (בספרהּ Fat is a Feminist Issue). לדבריה השומן קשור להגנה, למין, להענקה, לכוח, לטיפול אימהי, להחלטיות ולזעם. השומן הוא התגובה על האי-שוויון בין המגדרים. העובדה שאכילה כפייתית היא ברובה בעיה נשית מעידה על קשר בין השמנה ובין חוויית המשמעות של להיות אישה בתרבותנו. הפמיניזם גורס כי שומן מייצג, בין היתר, גם ניסיון להשתחרר מסטראוטיפים מיניים של החברה. ההשמנה היא איפה קריאת תיגר מכוונת, מודעת או לא מודעת, לסטראוטיפים של תפקידים מגדריים וללחצים החברתיים.
אריקה מפיקה לבסוף סרט חתרני ששם ללעג את פנטזיית החתונה. הנסיכה באגדות הילדים: שלגייה, סינדרלה והיפהפייה הנרדמת, שעדיין פופולריות מאוד גם בתקופתנו, סובלות מהיעדר הזהות, קורבנוּת (סינדרלה) ופסיוויות (היפהפייה הנרדמת, שלגייה). הפתרון באגדות הילדים הוא בדמות הנסיך שנושא את הבת. בהפיכתה לאשתו של הנסיך היא נחלצת מגורלה הקשה, וזוכה בזהות של נסיכה. הנישואין לנסיך מייצגים לא רק הגשמה מינית, אלא גם הימלטות ממצב האישה הנחות. כל בת מעוּדדת על ידי הפנטזיה שהיא, כנסיכה, תיבחר על ידי הגבר להיות מורמת מעל העבדות של הקיום הנשי. הפופולריות של אגדות הילדים בימינו מעידה על חשיבות הזעם של הבנות כלפי אמהותיהן, ועל ניסיונן להסתמך על גבר חזק לצורך הצלתן.
הסוף של הסרט מרגש עד דמעות. למרות הקשיים והמכשולים שתי הנשים מצליחות לנצח את המחסומים, מבלי להיכנע להם. סרט זה, כמו הרבה סרטי נשים, מאפשר ניתוק זמני מן המציאות היומיומית המדכאת ומדמויות הנשים היפהפיות, הרזות והמעוצבות של הסרטים ההוליוודיים שאנחנו שטופים בהן כל כך. המרחב השונה שיוצר הסרט נותן כוח להבין שאנחנו לא לבד, שעלינו להמשיך ולפלס את דרכנו גם אם זו אינה עומדת בציפיות המגבילות; ושגם גורלה של הכלה, שהגשימה לכאורה את חלום הנסיכה, עלול להיות קשה אם אכן תוותר על המאבק לזהותה, ותיכנע לציפיות החברתיות מאשת איש ואם.
מרחב מעבר מסוג כזה שמתקיים בסרטי נשים במאיות חיוני עבור נשים שמתמודדות עם כך שאנו אזרחיות מדרגה שנייה בתוך חברה גברית. הסימפטומים הנפשיים שנשים רבות סובלות מהם, כמו לדוגמה הפרעות אכילה, דיכאון ועוד, הם תוצאה ישירה לא רק של הפתולוגיה האישית של כל אחת מאתנו, אלא גם של הדיכוי החברתי. הבנות אלה פותחות פתח לדרכי התמודדות וטיפול חדשות. המרכז לטיפול בנשים מהווה "מרחב מעבר", שהגישות הטיפוליות החדשות בתוכו אינן מחזקות את התפקידים החברתיים המדכאים ומעודדות נשים להסתגל אליהם כמו בהרבה טיפולים מסורתיים; במקום זאת הן מאפשרות לנשים לגלות את הדרכים החיוביות והיצירתיות שבהן הן יכולות להגשים את עצמן ולרפא את הסימפטומים הקשים. במרכז מסלולי טיפול ייחודיים להפרעות אכילה, לנערות, לטיפול בפגיעות מיניות ועוד.
ט.
.gif?id=7214870)
